<h1>ראבי"ה סימן תתקנ"ו</h1>
<h2>דף ו:</h2>
קשיא לי, אבי העזרי, למאן דיליף בפרק אילו נערות [כתובות ל' ע"א] אסון אסון, ואמרינן איכא בינייהו זר שאכל את התרומה, למאן דאית ליה לגזירה שוה פטור מתשלומין, דקים ליה בדרבה מיניה, כמו במיתת האדם, ואם כן לא משכחת לה וחמישיתו יוסף עליו דכתיב בקרא גבי תרומה דיתקיים לעולם, דהא קים ליה בדרבה מיניה. והייתי סבור לומר דדווקא בתשלומי קרן דתרומה פטור מההוא טעמא, דהוה ליה מיתה ותשלומין בחד, דלההוא כהן דהוה הך תרומה דיליה יהבינן ליה, אבל חומשא יהיב לכל כהן שירצה כדאיתא במסכת תרומה [פ"ו מ"ב] בהדיא, הילכך הוי כמו מיתה לזה ותשלומין לזה דחייב, ולא דמי לתשלומי כפל ד' וה' דאילמלא דחידוש הוא דחידשה תורה בקנס דאע"ג דמיקטל משלם, הוה קים ליה בדרבה מיניה אע"פ דלאו קרן הוא, דהתם טעמא דקרן וכפל ד' וה' לחד גברא קאתי, ועל ידי ממון ההוא גברא מתחייב לאותו האיש קרן וקנס אבל הכא קרן לחד וחומש לחד, ועל הקרן פטור מפני (שהממון) [שהמיתה] למי שנתחייב על ידי ממונו, וגם התשלומין שלו אבל חומש לכל אדם הוא, וטעמא כדפרישית, ולא דמי לרודף [סנהדרין ע"ד ע"א] שהיה רודף וכו' עד ושיבר את הכלים בין שלו בין כל אדם פטור, דהתם מיתה ותשלומין לאחד דניתן להצילו בנפשו, וההוא (דגוי) דגדי דחד ועבד דחד [ב"ק כ"ב ע"ב], ודפירקא קמא דערכין [ו' ע"ב] לא דמו. וחזרתי בי מכמה טעמים, חדא דויוסף חמישיתו עליו, משמע עליו ועל הקרן, דקרן וחומש משלם, ותו בפרק כל שעה [ל"ב ע"א] מוקי מתניתין דהאוכל (תרומה) תרומת חמץ בפסח במזיד דפטור מן התשלומין כרבי יוסי הגלילי דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה, והא דפטור, משום דקים ליה בדרבה מיניה, כרבי נחוניה בן הקנה, וכי מעיינת בה, על כורחיך פטור מקרן וחומש, דפטור מן התשלומין לגמרי משמע, דאי מפרשים מתשלומין דחומש גרידא פטור, אם כן לוקמה ככולי עלמא ולא כרבי נחוניה בן הקנה, דלימא פטור מחומש משום דמזיד הוא, וכתיב בשגגה ויסף חמישתו, אבל קרן משלם, דמותר בהנאה כרבי יוסי הגלילי, אלא על כורחיך פטור מתשלומין, לגמרי משמע, אם כן אפילו כי מוקי לה נמי כרבי נחוניה, לגמרי משמע, וכי תימא שאכל את התרומה במזיד, אכתי קשיא כמה משניות, דהתם בתרומה תנן [שם מ"א] בשוגג משלם קרן וחומש, וקשיא נמי קרא דואיש כי יאכל קדש בשגגה וגו', הניחא לרבי יוחנן [כתובות ל"ד ע"ב] אלא לרשב"ל דאמר חייבי מלקות שוגגין ודבר אחר פטור, קשיא מתרומה בשוגג, היכי משלמין קרן וחומש, ובירושלמי דתרומה [פ"ז ה"א] מייתי פלוגתא דרבי יוחנן ורשב"ל בחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר, והכי גרסינן לה התם, מתניתין פליגא על רשב"ל דתנינן האוכל תרומה שוגג, פתר לה כרבי מאיר דאמר לוקה ומשלם, הא תנינא האוכל תרומה מזיד, על דעתיה דרבי נתן בר אושעיא דאמר משלם ואינו לוקה ניחא, על דעתיה דרבי יוחנן דאמר התרו בו לוקה, לא התרו בו משלם, פתר לה מזיד (לדן בהתחייב) [בלא התרייה], על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש לא שנא, היא שוגג, היא מזיד, היא התרו בו, היא לא התרו בו, סבר לה כרבי מאיר דאמר לוקה ומשלם, אמר רבי חנינא קומי רבי מנא [ואין יסבור ר"ש בן לקיש] כל מתניתין כרבי מאיר קרייה כרבי מאיר, והא כתיב איש כי יאכל קדש בשגגה, אלא מסברא סבר רשב"ל שהחומש קרבן, ואפילו דסביר דחומש קרבן, קרן קרבן, אמר רבי יודן בן שלום מתניתין אמרה שהקרן קנס, דתנינא דאין משלם תרומה אלא חולין מתוקנין והן נעשין תרומה, אילו ממה שאכל היה משלם יאות ותני וכן אכל תרומה [טמאה] משלם חולין טהורין, ואם שילם חולין טמאין יצא, ולא דמי עצים חייב לו, אלא הדה דאמרה שהקרן קנס [וכמה דתימר קרן קנס], ודכוותה חומש קנס, אלא רשב"ל בדעתיה דאמר תמן הכל היה בכלל לא תענה, יצא ועשיתם לו כאשר זמם לחייבו ממון, והכא הכל היו בכלל כל זר לא יאכל קודש, יצא לאיש כי יאכל קדש בשגגה לחייבו ממון. ומהשתא לא קשיא נמי לרבי נחוניה, דאיכא לשנויי דקנס הוא כדשנינן לרשב"ל, ובריש פרק כלל גדול [שבת ס"ט ע"ב] גרסינן רבא אמר מיתה במקום כרת עומדת, חומש במקום קרבן קאי. ואכתי קשיא לי(ה) כי מוקמינן הך דפסחים כרבי נחוניה, אם כן ברישא כי אכול בשוגג אמאי משלם קרן וחומש, נהי נמי דשגג בשתים, בתרומה ובחמץ, כמפרש רש"י התם, דאי הזיד בתרומה אין כאן חומש מתרתי טעמים, ואי הזיד בחמץ, קם ליה בדרבה מיניה לרבי נחוניה, מכל מקום לרשב"ל חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר פטור. וניחא לי דההוא סוגיא כרבי יוחנן, ואין לתמוה אמאי לא פריך הניחא לרבי יוחנן אלא לרשב"ל מאי איכא למימר, דהא אמרינן באילו נערות איכא בינייהו זר שאכל תרומה לאביי פטור ולרבא חייב, אלא אי הוה פריך לרבא ולרשב"ל הוי משני ולדידהו פשיטא להו לפי מידה משלם אפילו אינו שוה כלום, גריוא אכל גריוא משלם, והוי קנס התשלומין כדמפרש, ומוכח ממתניתין בירושלמי דלפי מידה משלם הוא קנס בעל כורחיך, ופירש רש"י מדהקפידה תורה לשלם פירות ולא דמים כשאר גזלנים דכתיב איש כי יאכל קדש, דבר הראוי להיות קדש, שמע מינה דלעולם ישלם פירות אפילו לא היה לאותו שאכל דמים [ש]הם איסור[י הנאה], וכי כתב קרא בשוגג אבל במזיד הוה ליה כשאר גזלנים דעלמא ולא משלם אלא לפי דמים, וזה לא היה לו דמים, ולדידיה לא אתיא כרבי יוסי הגלילי מתניתין, אפילו כרבנן דרבי נחוניה. ואי נמי יש לומר דסבירא ליה לפי דמים משלם, ומוקי לה כרבי נחוניה ואית להו דקנס הוי מטעם דמפרש בירושלמי מדמשלם חולין תחת תרומה וטהור תחת טמאה, וכי אית ליה לרשב"ל דפטור, הני מילי בממון אבל בקנס [חידוש הוא ומשלם, ומיהו במזיד אע"ג דקנס הוא] פטורין, וסבירא ליה כמאן דפליגי אדרבה דאמר באילו נערות חידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע"ג דמקטיל משלם, וסבירא להו דפטור, מיהו סבירא להו אע"ג דלגבי מיתה מהני לפוטרו אבל בשוגג משלם כי היכי דהוי ליה כפרה קנסתן תורה, ומיהו גבי ממון שוין שוגג ומזיד היכא דליכא קנס אבל בקנס חלוקין דינן כדפרישית, והקרן נמי הוא קנס כדמפרש בירושלמי. ולרשב"ל קשיא לן, היאך משלמין גזלנין וגנבים ומלוי ברבית דכתיב בהן מלקות, וניחא למאן דאית ליה דלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו אלא למאן דאית ליה לוקין עליו כדאיתא בשלהי שחיטת חולין [קמ"א ע"א] מאי איכא למימר, וניחא לן דלא שייך לומר קם ליה בדרבה מיניה אלא כשאינו בעין, כדאוקמינן בפרק בן סורר ומורה [סנהדרין ע"ב ע"א] והילכתא דשדינהו לנהרא, ודוק ותשכח או מדליק גדיש כההוא דרבי נחוניה, או אוכל תרומה שאינו בעין, וכל היכא דתנינן גבי גזלן חייב, מוקי לה כגון שהוא שם בעין, והא דתנן [ב"ק קי"א ע"ב] הגוזל ומאכיל את בניו פטור מלשלם, ומשמע הא אכלן הוא חייב, בבא לצאת ידי שמים, אבל בניו פטורים לגמרי כדמשמע התם דקנאום ביאוש ושינוי רשות, דהא דפטר ליה קים ליה בדרבה מיניה בזה לא יצא ידי שמים, אי נמי מוקי לה כרבי מאיר דאמר לוקה ומשלם, וקרא דוהשיב את הגזילה מיירי בבא לצאת ידי שמים, כדתנן בהגוזל קמא [ב"ק ק"ג ע"א] יוליכנו אחריו אפילו למדי, משום כפרה, והא דאמר רבא בסוף פרק המפקיד [ב"מ מ"ג ע"א], ומייתינן לה בפרק מרובה [ב"ק ס"ה ע"א], האי מאן דגזיל חביתא דחמרא מחבריה וכו' עד תברא או שתייה משלם ארבעה זוזי, צריך לומר דסבירא ליה כרבי יוחנן, ולא כרשב"ל, והכי מסקינן בהדיא בפרק אילו נערות דרבה הוא דאמר חידוש הוא שחדשה תורה בקנס דאע"ג דמיקטל משלם, סבר לה כרבי יוחנן דחייבי מלקות כי אתרו בהן פטורין (חייבין) אבל שוגגין חייבין, אי נמי לרבי מאיר אמרה דאמר לוקה ומשלם, וכן הך דתנן בסוף פרק החובל [ב"ק צ' ע"ב] אחרים שקצצו נטיעותיו חייבין, ותו דתנן [שם פ"ג ע"ב] סימא את עינו חייב וכו', אע"ג דאיכא כמה לאוין, לא תשחית, פן יוסיף, כולהו כרבי מאיר, דסתם משנה כרבי מאיר, ועל דרך זו איכא לתרוצי כל היכא דמשכחת לוקה ומשלם, או כרבי מאיר, או כרבי יוחנן, או בבא לצאת ידי שמים.
תו גרסינן בירושלמי דתרומות [שם] [והתני] מודים חכמים לרבי מאיר בגונב [חלבו של חבירו שהוא לוקה ומשלם, שכן האוכל חלב לוקה, והתני מודים חכמים לרבי מאיר בגונב] תרומה מחבירו ואכלה שלוקה [ומשלם שכן האוכל תרומתו לוקה, והתני מודים חכמים לרבי מאיר בחוסם פרתו של חבירו שלוקה] ומשלם ששת קבין לפרה וארבעה קבין לחמור, שחוסם פרתו לוקה, [אמר רבי יוסי שכן במחוייבי מיתות גנב תרומת הקדש ואכלה לוקה ומשלם, מ"מ הפסיד ממון], אמר רבי מנא קומי רבי יוסי, מעתה הבא על אחותו בוגרת ילקה ומשלם, שכן הבא על אחותו קטנה לוקה, חזר ואמר רבי מנא תמן חל עליו מיתה ותשלומין כאחת, ברם הכא מחסימה ראשונה נתחייב מלקות, מיכן ואילך לתשלומין, היתב רבי עזרא קומי רבי מנא הרי המבעיר גדיש של חבירו בשבת משבולת הראשונה נתחייב מיתה, מכאן ואילך לתשלומין, ומשני לית אמר הכין, אמר ליה כל שבולת ושבולת יש בה התראת מכות והתראה תשלומין, ואף הכא כל חסימה וחסימה יש בה התראת מכות והתראת תשלומין. ונראה לי דהא קושיא ושינויא בין למאן דאמר אשו משום חציו, בין למאן [נ"א, ולמאן] דאמר אשו משום ממונו, צריך להצית בכל שיבולת ושיבולת כדאיתא בגמרא דידן בפרק כיצד הרגל בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש. אבל לכאורה הירושלמי פליג התם פרק כיצד [ב"ק פ"ב ה"ה] דגרסינן התם מתניתא מסייעא לריש לקיש, היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו [חייב, עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו] פטור, אם אתה אומר שאינו כזורק חץ ממקום למקום, על שיבולת הראשון חייב מיתה ועל השאר תשלומין, אמר רבי יוסי ואת שמע מינה שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייבין, והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור לפי שמתחייב בנפשו, ואם אומר אתם אינו כזורק חץ ממקום למקום ונמצא כמין שחלו עליו תשלומין מיכאן ואילך יהא חייב בתשלומין, עד כאן לשון הירושלמי, ולא עמדתי על פתרונו.
